אופוס סקטילה, הסטיו המלכותי ומה עיצבן את ישוע כשנכנס לבית המקדש

שאלה: האם יהיה נכון לומר שהמסמך מבטא את התפיסה של שליחי רומא לגבי בית המקדש?

א.מ: קשה מאוד להתייחס למסמך כי לא ידוע מי עמד מאחוריו, לאיזו מטרה נוצר ועל מה הוא מתבסס. האם מי שיצר אותו היה בכלל בארץ ישראל? התחושה שלי היא שלא. כדי לייצר מסמך בעל ערך צריך להתבסס על חפירות ארכיאולוגיות, מדידות ותפיסה כמותית. כאן עשו שימוש רק בטקסטים ואולי עדויות נוספות ויצרו את התרשים המאוד יפה שלפנינו וזו כמובן ערובה לקבלת משהו שלא שווה שום דבר.

ואם נצמד לממצאים ולכתובים, הרי שבוני הבית השני אשר עלו מבבל השתדלו לבנות את הבית השני לא רק במקום בו עמד הבית הראשון שחרב כי אם גם לפי מידותיו. רק את חצרותיו הרחיבו והוסיפו על הלשכות. המלך הורדוס שיפץ את בית המקדש שבנו עולי בבל, והפכו ליצירת פאר. על פי הוראותיו, שטח הר הבית הוכפל באמצעות חומר מילוי וההר הוקף בחומות אדירות ששימשו גם כקירות תמך, והיה למתחם המקודש הגדול בעולם. המקדש בוצר אף הוא והוקף בסטווים מפוארים, ורוּצף וחוּפה בשיש ובזהב. ההיכל נישא לגובה של כ-70 מטרים מעל רחבת הר הבית, שאף היא הייתה גבוהה בהרבה מהעיר התחתית. הורדוס בנה בדרומו של בית המקדש את הסטיו המלכותי, בזיליקה ששימשה לסנהדרין קטנה ולצורכי מסחר, בדומה לפורומים אחרים בעולם העתיק, אך זו שבנה הורדוס בירושלים הייתה גדולה ומפוארת יותר מכל מה שנבנה עד אז בעולם העתיק.

שאלה: היה היבט פרקטי לעיצוב או לריהוט?

א.מ: בתרשים רואים שולחן שמשמש בבית המקדש. מעליו אתה רואה מושב למלך לאחר עבודת הקודש. בד"כ היה עמוד שלצידו עמד המלך. זה היה רלוונטי לתקופה בה המקדשים הם לא רק מקומות דתיים-פולחניים אלא גם מקום שבו השלטון יוצר את הזהות ואת החיבור שבין הדת, לאום ומלך, כמי שמייצג את הלאום. לכן למלך יהיה מקום ותפקיד בפולחן. בבית שני הרבה פחות מאשר בראשון שבו היה למלך עמוד שלצידו היה עומד ונושא את דבריו. בכלל כל הקונספט של מקדש כמקדש לציבור הרחב הוא תולדה מאוחרת. בית ראשון היה כנראה יותר מקדש של המלך מאשר מקדש של העם, בשילוב עלייה לרגל כמו שאנחנו נוהגים לדמיין. בכל מקרה התרשים דמיוני לחלוטין, למרות שקל לזהות את הפונקציונאליות הכתובה.

בעת בניית בית המקדש הראשון שלמה עשה הסכם חליפין עם חירם מלך צור. חירם סיפק עצי ארזים וברושים מן הלבנון דרך הים, ושלמה שילם לו בתבואות הארץ. עשרות אלפי סבלים וחוצבים עבדו בהר ושרי נצבים ניהלו את העבודה. בנוסף להם עבדו גם פועלים מחירם שעזרו בסיתות האבנים שנחצבו והוחלקו בהר. בכניסה בצד מזרח, היה אולם שבכניסה אליו היו שני עמודי נחושת: יכין ובועז. על ראשי העמודים גולות הכותרות ושבכות לכסות אותן. מן האולם נכנסו דרך דלתות עץ אל ההיכל. ההיכל היה מצופה זהב טהור על קירות ארזים ועצי ברושים. הזהב היה מפותח ציורים וציצים, שרשרות ומקלעות כרובים. אבנים יקרות שובצו בקירות הבית לתפארת ונוי. הריצפה הייתה מכוסה בעצי ברוש, וחלונות רחבים מבפנים וצרים מבחוץ מסביב. בהיכל עמדו כלי המקדש: השולחן, המנורה ומזבח הקטורת.

לבו של המקדש היה קודש הקודשים, המקום המקודש ביותר שבהיכל, שבו נמצא ארון הברית ובו נשמרו שברי לוחות הברית הראשונים והשניים. בצד הארון היו צנצנת המן, מטה אהרון ושמן המשחה וספר תורה. מעל הארון הייתה כפורת מזהב שממנה בלטו דמויות הכרובים (מלאכים). כל ימות השנה היה מקום זה מובדל בפרוכת בד, שעליה היו רקומים ציורי כרובים. דלתי הדביר, קודש הקודשים, היו מעצי שמן ועליהן היה תלוי הפרוכת של תכלת וארגמן וכרמל ובוץ מרוקם בציורי כרובים. קודש הקודשים היה מצופה זהב ובו עמדו שני כרובים מעצי שמן מצופים זהב וכשהן פרושות, היו נוגעות זו בזו, וממלאות את כל החלל.

במתחם ה'קודש' שהיה שני בקדושתו לקודש הקודשים ונקרא היכל היו שלושה כלים חשובים, המנורה, שהייתה עשויה זהב והודלקה בשמן מידי ערב, וסימלה את אור החכמה. ממול המנורה – בצד הצפוני של ההיכל , עמד השולחן עליו הונח לחם הפנים המסמל את עולם החומר והפן הכלכלי, וממנו אכלו הכהנים מידי שבת. ביניהם  עמד מזבח הזהב. סביב לקירות הבית מבחוץ היו שלוש עליות, או יציעים שהיו בנויים זה על גב זה ומדרגות לוליניות הובילו מיציע לזה שמעליו.

הורדוס הכפיל את שטח הר הבית והפך אותו למלבני. במרכז חצר המקדש הפנימית עמד המזבח החיצון שהיה עשוי אבן. בחומה שהקיפה את העזרה שולבו חדרים ששימשו כ"לשכות" לצרכים שונים. הרבה לשכות ועזרות היו במתחם: עזרת נשים ועזרת ישראל ששימשו להתכנסויות שונות, לשכת מצורעים, לשכת בית שמנים (שם היו שומרים את השמן והמנחות) ולשכת הנזירים. הייתה גם את לשכת פנחס המלביש שתפר את בגדי הכוהנים, לשכת עושי חביתין, שם הכינו את מנחת הכהן הגדול, לשכת המלח לקורבנות ומנחות, לשכה לפקידים הממונים על המס, לשכת הגזית, לשכת טבילה, לשכת טלאים, שם שמרו את ששת הטלאים לקורבן, והייתה גם לשכה שעושים בה את  'לחם הפנים', לשכת אבני המזבח שנקראה גם לשכת חותמות, כי שם ניתנו חותמות שאישרו על קבלת מטבעות בעד סולת, יין ושמן ועוד…

על משקוף שער האולם היו חמש קורות מצוירות, זו מעל זו.  כלונסות של ארז היו קבועים מכותלו של היכל לכותלו של אולם כדי שלא יטה לצד ושרשרות של זהב היו קבועות בתקרת האולם. שני שולחנות עמדו באולם. בצד ימין שולחן של שיש ועליו הניחו את לחם הפנים לפני שהכניסו אותו להיכל, ובצד שמאל שולחן זהב שעליו שמו לחם הפנים הישן שהוציאו מההיכל.

שאלה: מי, מלבד אנשי הדת יכלו להכנס לאזורים השונים במתחם?

א.מ: אין לנו מושג מהכתובים אם הייתה התייחסות לסוגיית אירוח המבקרים בבית המקדש. אנחנו יודעים שבסטווים היו חלפני כספים, מוכרי יונים. אלו לא פונקציות למבקרים אלא למי שנכנס לצורך קניית קורבן. גם גוי היה יכול להקריב קורבן או לתרום תרומה בהר הבית. לא הייתה מניעה לכך אבל לא היה מקום רלוונטי למבקר שסתם בא לצפות במופע בהר הבית. מדובר במוסד פונקציונאלי.

שמעו של בית המקדש יצא למרחוק ואנחנו יודעים שירושלים נחשבה לאחד מאתרי התיירות החשובים באימפריה הרומית. אנשים היו עולים לרגל לעיר שהיא "היפה בכל ערי המזרח". ירושלים הייתה מפורסמת לאין שעור בין ערי המזרח וכתביו של פליניוס הזקן (23-79 לספירה) מהווים עדות ראשונה במעלה למקום שתפסה העיר בהכרת בני דורו הרומיים, בני התקופה הפלאווית, שראו את ירושלים בעודה בתפארתה ושחזו גם בחורבנה כתוצאה למרד הגדול. אנשים ביקרו בה יותר אשר באלכסנדריה ויותר מאשר בכל עיר שאתה מעלה בדעתך, שזה דבר יוצא דופן.

אולם לא כולם שמחו לחזות הפולולריות הגוברת של מתחם הר הבית ובית המקדש בפרט: תיאור לתגובה יוצאת דופן בחריפותה מוצאים בברית החדשה עת ישו בכבודו ובעצמו נכנס למתחם ויוצא מכליו: " יֵשׁוּעַ נִכְנַס לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ וְגֵרֵשׁ אֶת כָּל הַמּוֹכְרִים וְהַקּוֹנִים בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ וְהָפַךְ אֶת שֻׁלְחֲנוֹת מַחֲלִיפֵי־הַכְּסָפִים וְאֶת כִּסְאוֹת מוֹכְרֵי הַיּוֹנִים. אָמַר לָהֶם: "הֵן כָּתוּב, 'בֵּיתִי בֵּית־תְּפִלָּה יִקָּרֵא', אַךְ אַתֶּם הוֹפְכִים אוֹתוֹ לִמְעָרַת פָּרִיצִים.“ (מתי כ"א, י"ב־י"ג)

שאלה: ומה בנוגע לעיטורי זהב הרבים?

א.מ: לפי יוסף בן מתיתיהו, חזית המקדש הייתה מעוטרת בעיטורי שיש וזהב. כנראה שהיה מדובר במעין טבלאות שיש לבן וזהוב. כשהשמש הייתה זורחת, הייתה השתקפות כמו הר מושלג שאור מתנוסס מעליו. מדובר בציפוי של הקירות החיצוניים. אלמנט מוזהב נוסף הוצב על הגג, עיצוב שאנו מכירים מהמשנה בלבד והא מיועד למנוע מהיונים להתיישב במקום. זה נראה כמו כתר מרשים, קטן ומחודד שהיה עשוי זהב.

שאלה: האם יהיה נכון להניח שהורדוס השתמש בחומרים הכי משובחים והכי מפוארים?

א.מ: כל חומר שהוא לא מקומי נחשב יקר ויוקרתי בעיני המקומיים. למשל שיש מתורכיה, הוא חומר נדיר ולא בשימוש ולכן יוקרתי. ודאי שזהב עונה על ההגדרה הזו. יוסף בן מתתיהו מתאר את המרצפות הללו בהתפעמות גדולה: "מי יוכל לתאר את מרצפת הבניינים האלה, אבנים מאבנים שונות ויקרות, אשר הובאו מכל הארצות למכביר", והוא מדייק עוד: "וכל הכיכר מתחת לרקיע היה רצוף אבני צבעונים, אבנים מאבנים שונות". גם הגמרא במסכת סוכה מתארת שורות של "אבני שישא, כוחלה ומרמרא", שמהן נבנו חלקים מהמקדש.

מדובר באבני שיש מסוגים שונים. יש בעיה עם כל אזכורי השיש מבית שני. רוב הארכיאולוגים וההיסטוריונים יסכימו שלא היה שימוש בשיש בבית המקדש ובכל מקום אחר, אבל אני חושב שכן היה כי מצאנו חלקי שיש בריצוף. יתרה מכך, בריצוף של ארמונות הורדוס יש שרידים של שיש כך שלדעתי היה יבוא של שיש, ויכול להיות שבית המקדש, בניגוד למה שנהוג (אפילו ברומא לא בונים בשיש), היה אחד המקומות הראשונים בו נעשה שימוש בשיש. יוסף בן מתיתיהו מדבר על שימוש בשיש. חז"ל מדברים על שיש. מי שלא מקבל את תיאוריית השיש, אומר שהכותבים לא ידעו על מה הם מדברים והם השליכו ממקומות אחרים ואני טוען שלא יתכן שכולם לא ידעו או טעו. בנוסף לכך מצאו שרידים של שיש בריצוף ולכן אין סיבה לשלול  את התיאור של בית המקדש ההרודיאני כמקדש עם ציפוי שיש. כך או כך, גם אם נעשה שימוש בשישא ומרמרה בבניית בית שני, זה לא היה בגלל הערך העיצובי-האדריכלי של החומר אלא כי פשוט כי מישהו אהב את זה או כי היה זה חומר חדשני.

שאלה: במקורות מסויימים מצויין שהביאו בנאים מרומא האם זה מצביע על סגנון עיצוב ספציפי, על ז'אנר מסוים?

א.מ: יש  מקרה אחד שבו אנו חושדים שאכן פועלים מגיעים מרומא, אבל לא מדובר בבית המקדש עצמו. יש עדויות לבנית קיר בצורת רשת, בטכניקה המוכרת משימוש רב ברומא ובאימפריה בימיו של הורדוס. בארץ לא מכירים את השיטה חוץ משלושה מקומות שקשורים בהורדוס. ההנחה היא שמדובר בקבוצת בנאים שהגיעה ב- 14 לפני הספירה עם אגריפא, שהיה יד ימינו של אוגוסטוס, הקיסר בימיו של הורדוס, וכשהוא ביקר כאן רצו להרשים אותו בסגנון:  "הנה הבנאים שלי יבנו לך כך וכך בטכניקה שאתה לא מכיר". זה הדבר היחיד שאפשר לשער. אין לזה ביטוי בבית המקדש, אין עדויות. הורדוס גם בנה מחוץ לארץ ישראל ואני מניח שלצוות שלו היה ניסיון רב. אין רגע דל מבחינה אדריכלית. כל זאת לעומת בית ראשון ששם יש עדויות רבות לשימוש של אנשי מקצוע ופועלים שנשלחו לעבוד בישראל הודות לשיתוף הפעולה שבין המלך שלמה לחירם מלך צור ששולח לו פועלים.

בית המקדש במישור המקצועי היה מתוכנן עוד מימי בית ראשון. לא מדובר בתכנית שיש בה חידוש. תיאור בית המקדש הראשון מתואר היטב בספר שמות. אורכו כ- 40 מטר כולל האולם, בעוד שאורך בית שני עומד על 50 מטר. גובהו של בית ראשון עמד על 10-15 מטר בעוד שגובהו של בית שני היה 50 מטר. הבית השניהוא בעצם בית מקדש ראשון על סטרואידים. אדריכל הבניה לא הגיע עם תכנית חדשה. הוא לא אמר בואו נעשה משהו דומה למה שנעשה ברומא, כי בית שני לא נראה לחלוטין כמו מבנה רומאיאו כל מבנה אחר מוכר בעולם וזו בדיוק הנקודה. התכנית האדריכלית היא לגמרי לא רומית. בתוספות שהוסיף הורדוס יהיה אולי שמץ של השפעה כמו במקרה של מבנה הבזיליקה שדמה לבזיליקה רומית. פה בהחלט ניכרת ההשראה הרומית.

שאלה: אנשי מקצוע רבים עבדו בבניית בית המקדש: חרשים, סתתים, בנאים שיצרו אינספור אלמנטים עיצוביים. מי החליט על הצורות או למשל שילוב הצבעים?

א.מ: אין שוב עדות כתובה ולכן אנו לא יודעים שום דבר בנידון, בשונה מכנסיית הקבר, שנבנית בשנת 335 לספירה, כמה מאות שנים מאוחר יותר, שם אנחנו יודעים את שמו של הקיסר שהיה מעורב וגם את שמה של אמו של הקיסר ושמו של האדריכל. אפילו מושל סוריה היה מעורב.

במקרה של בית המקדש אין לנו שום מידע. זה לא המבנה הראשון שנבנה בירושלים. היו את ארמונות החשמונאים, היה גם שיפוץ של מקדש שבי ציון. הר הבית כל הזמן עבר שיפוצים.

אנשי המקצוע שעבדו על פרויקט זה היו אומני בניה, בעלי ידע רב. מדובר באנשי מקצוע שעברו ממקום למקום וסביר להניח שביקרו ביוון וגם ברומא. הורדוס עצמו ביקר לא פעם בארצות הללו ואפילו אלכסנדר ינאי, מלך חשמונאי, מלך בעל חשיבות בינלאומית שקדם להורדוס. הידע בתקופה זו זורם.

אני מאמין שהיה אדריכל שהיה אמון על בניית בית המקדש השני אבל הוא לא קיבל את הקרדיט. יש עדות לבנאים עצמם. מדובר בפרויקט של הורדוס, בניה מפוארת, שימוש בחומרים חדשניים, אקזוטיים, יקרים. סביר להניח שהוא היה אף מאוד מעורב בבניה ושהוא נתן את האישורים. ידוע על סנחריב האשורי שהיה כזה. ידוע לנו על מנהיגים נוספים לאורך ההיסטוריה שהיו מעורבים בבניית מונומנטים היסטוריים. לפעמים מנהיגים רואים את עצמם כמבינים בתחומים שונים. אין לנו עדות לכך ואני מציע זאת כאופציה אפשרית.

שאלה: נכון לומר כי באותה תקופה לאנשי היצירה כמו האומן, ההוגה, הבנאי והיוצר לא ניתנו קרדיטים?

א.מ: ברור שצריך שיהיה מישהו מקצועי שיתכנן ויבנה את המבנים המיוחדים. ברור שהיו אנשים כאלו. אולם הקרדיט כמעט אף פעם לא ניתן להם. יש גם הבדל לבין מה שהיה לבין מה שהיה מתועד. זה שאין תיעוד לכך שלא נתנו קרדיט לא אומר שבפועל לא ניתן קרדיט. בעידן שלנו אנו יודעים מייד לזהות מונומנט לפי המתכנן שלו.

במצרים העתיקה למשל אנו עדים לקיומו של אִמחוֹתֶפּ (2600-2650 לפנה"ס) שהיה איש אשכולות,  בתקופת שלטונו של פרעה ג'וסר. אמחותפ נחשב למהנדס, לאדריכל, ולרופא הראשון בהיסטוריה ששמו ידוע כיום. הוא שימש כיועץ לפרעה וככהן הגדול לאל השמש רע. הוא היה גאון וזכה לקרדיט הראוי לו. לעומת זאת, כמה ציירים מהמאה ה- 12 וה-13 אנחנו מכירים בשמם? רק במאה ה- 14 מתחילים לזהות את שמות היוצרים והם נעשים מוכרים טיפין טיפין. מתחילים לדבר על אסכולות וזיהוי ברמה של מיהו האדם שצייר ופיסל דבר כזה או אחר. זה דבר חדש.

שאלה: אסכולות הופיעו במאות הרבה יותר מאוחרות?

א.מ: כבר ברומא היו קיימות אסכולות. בתי אומנויות שבהם פיסלו ועבדו הרבה אנשים ביחד, תחת השגחתו של מאסטר אבל הם נחשבו לפועלים. כמו שלא נותנים קרדיט למי שבונה בתים פרטיים… וכמו שקשה מאוד לדעת מי חתום על עבודת העיצוב של תחנת אוטובוס. העבודה בתקופה זו הייתה פשוט עבודה מעשית. זו שאלה שהיום מתחבטים בה רבות. מהי אמנות? האם אמנות היא חיקוי של הטבע ובה שאר רוח או שאמנות מכילה חלק מנפשו של האומן? זוהי תפיסת עולם שונה לחלוטין. בנקודה זה מתחילים לתת קרדיט ליוצרים. כשמיכאלאנג'לו סיים לעבוד על הפייטה (Pietà) שמוצב בכנסיית סנט פטרוס שבקריית הוותיקן ברומא הוא לא חקק את שמו על הפסל למרות שזו אחת מיצירותיו המפורסמות ביותר. מספרים שיום אחד הוא הלך לשמוע מה אנשים אומרים על הפסל וגילה שמייחסים את העבודה למישהו אחר. באותו הלילה הוא עלה על הפסל וחקק את שמו. בניית בית המקדש היא אומנות שנלמדה כשוליה או מיומנות שעברה מאב לבן. אין מה לחפש מעבר לכך.

שאלה: האם ניתן להסיק מתהליך הבניה של בית המקדש כי גם בתקופת בית שני הייתה סטנדרטיזציה מסויימת, זרם עיצובי, אסכולה מסויימת?

א.מ: אפשר לדבר על כך שיש כאן אכן מספר דגמים שניתן היה לראות במקומות נוספים. יחד עם זאת יש פה גם אלמנטים ייחודיים. דוגמא מובהקת היא טכניקת הריצוף בה נעשה שימוש ברצפת בית המקדש, האופוס סקטילה –  Opus sectile שיטת ריצוף שבה נעשה שימוש בלוחות אבן צבעוניים בעלי צורות גיאומטריות משתנות. מקור המילה הוא בשפה הלטינית – אופוס opus משמעותה עבודה, סקטילה sectile משמעותה חיתוך. במהלך פרוייקט סינון הר הבית הצליחו מומחים וחוקרים להרכיב מהממצאים שפונו מהאתר חלקים מרצפת הר הבית כפי שהייתה בזמן הורדוס. הרצפה, לפחות בחלקה, הורכבה מלוחות רבועים, בהם שובצו אבני פסיפס צבעוניות בשילובי צורות הנדסיות

אפשר לדבר על צורת המשולשים שהיא ייחודית לרצפת בית המקדש. למשולש יש זווית. גודל הזווית מגדיר את גודל המשולש ובמקרה של משולשים בהר הבית יש משולשים שהם בעלי נתונים מסויימים שניתן למצוא בארץ רק באדריכלות ההרודיאנית. למה זה חשוב? משום שיש עיטורים מהתקופה הצלבנית למשל שבאופן עקרוני לא ניתן לתארך בשום דרך. חשיבותו של המשולש היא שהוא מעיד על התקופה ההרודיאנית. המשולש הוא המפתח, אבל חשוב להבין כי השחזור של רצפת בית המקדש לאחר שאותר המאפיין הייחודי, הוא רק שחזור אפשרי אחד מיני רבים. כלומר יכול להיות שהמקור נראה היה יותר טוב מהשחזור. יש לנו את המרכיבים השבורים, אחדנו אותם מחדש ויכול להיות שזה דומה למשהו שהיה ברומא ויכול להיות שזה לא דומה. זה משהו שאנחנו עשינו עכשיו. אין לנו בעצם את הקומפוזיציות  המקוריות של הורדוס. אני מניח שהחלטה מהותית כמו צורה, צבע וריצוף הייתה צריכה הגיע בסופו של דבר להכרעת המלך. די בטוח שהציגו לו כמה דוגמאות עם כמה צבעים והוא בחר כמו שהיום אנו בוחרים ריפוד לספה מתוך מניפת צבעים וחומרים.

שאלה: מה עם הריהוט? על מה ישבו? עץ או אבן? היה ריפוד?

א.מ:  אני יכול להתייחס רק לנושא השינה כי לגביו יש מידע. יש יסוד סביר להניח שכמו בבית כנסת קראי שבו אתה לא אמור לשבת אבל יש שם תמיד מספר כסאות שמיועדים לקשישים, גם במקרה של בית המוקד אני מניח שהיו דרגשי אבן קצת יותר מרופדים. וגם הצעירים שישנו על הרצפה ישנו על איזושהי מחצלת. כיוון שאין ממצאים שיעידו על כך, כי שום דבר לא נחפר בהר הבית, אפשר להקיש מהצלבה של כתבים שונים, שכך זה יכול היה להיות. בדים לא נשארים, לא שורדים – כן שגם כאן לא תהיה עדות ארכיאולוגית. היו מקרים למשל של מקדשי הרפואה. אנשים היו באים לאינקובציה. באים לשנת לילה ואז היו מגלים מהי הבעיה שלהם ואיך לטפל בה. שם מדברים על משטחים עליהם ישנו. אבל האם היו שם מיטות? מצעים? מרבדים שהקלו על השינה? אנחנו לא יודעים.

שאלה: ומה באשר לשימוש בבדים גוונים? צבעים?

א.מ: אנחנו יודעים שלא היה ערוב של צמר ופשתן (שעטנז) שלא היה כשר מבחינה הלכתית.

שימוש בצמר, כותנה, פשתן, כל בד בפני עצמו הוא רלוונטי ביותר כי מדובר בחומרי גלם זמינים. לגבי עיטורים הייתי ממליץ על עיטורים גיאומטריים, צמחיים לכל היותר. לא עיטורים  אנתרו-מורפיים של דמויות אדם ובע"ח, כי זה אסור. לגבי פשתן אין כלל שאומר שבבית המקדש יש להשתמש באריגים מסוג מסוים. בעולם הרומי זה נכוון. אפשר להלבין פשתן (כמו שעשו במפעל הבד בגמלא) ואולי זה נחשב ליוקרתי יותר אבל אין לנו שום ראיה שמשהו כזה היה קשור למקדש עצמו או שהייתה הקפדה. אין שימוש במשי, לא בתקופה הזו ולא באזור שלנו אבל כן יש עושר של גוונים וצבעים.

העולם העתיק היה צבעוני מאוד והכיל את כל הצבעים הלא מלאכותיים שאנחנו מכירים. תכלת, ארגמן, כחול, אדום סגול הם ממש דאורייתא כלומר מקורם בתיאור מדוייק בתורה. יש אשליה היום בחלק מהממצאים של צבעים רכים רכים אבל שוכחים שברוב המקרים הצבע פשוט דהה והמקור היה רווי ועשיר.

שאלה: כשאנחנו מביטים היום בריהוט בבתי כנסת, האם ניתן לשער שיש בו איזו זיקה למקור?

א.מ: חד-משמעית כן, אין פה שאלה בכלל. הדביר (ארון הקודש) והפרוכת, או עיטור הרימונים למשל לקוח כנראה מעיטורים דומים שהיו במקדש למרות שלא הוצבו על ספר התורה כפי שאנחנו מכירים היום.

שאלה: נניח שאנו עומדים לייצר קולקציה ריהוט בהשראת בית המקדש, עם אלו חומרים היית ממליץ לעבוד?

א.מ: כיוון שמדובר בבית שני נושא הטומאה והטהרה מאוד חשובים אז הייתי מנחש שהריהוט יהיה ברובו מאבן שלא מקבלת טומאה. שולחן עץ או מתכת עשוי להיות טמא, לכן האבן היא הבחירה ההגיונית. היו מקרים בהם הכלל ההלכתי היה פחות משמעותי. אנחנו יודעים שכלי בית המקדש היו עשויים כסף זהב ונחושת והמזבח היה מזבח זהב ולא אבן. אבל בכל מה שקשור לאלמנטים שלא רואים או לא משתמשים משתמשים לעיני כל, סביר להניח שהיו אלו כלי אבן או ריהוט מאבן.

שאלה: אתה אומר לי שבבית המקדש הגמישו את נושאי הטומאה והטהרה לטובת העיצוב?

א.מ: זה לא שהגמישו, אלא שהדברים הללו כבר לקוחים מהתורה בה יש ציווי לעשות כלים מכסף וזהב. זה מה שמאפשר להתעלם מעניין הטומאה והטהרה ולהשתמש בחומרים המוזכרים בתורה. למה מראש דווקא חומרים אלו – כי הם יוקרתיים והתורה אומרת את זה ואף מציגה תפיסה די מוגמרת של איך בית המקדש צריך להיראות עד לכלים שבו. אני מניח שהיה חייב להיות איזשהו ריהוט. דברנו על כך שהיו לשכות שבהן ישבו חברי הסנהדרין. הם היו צריכים לשבת על משהו. אנשים לא צעירים, מבוגרים. בוודאי שישבו על כסאות. אני הייתי מניח שכסאות כאלו היו עשויים מאבן ולא מחומרים אחרים בדומה לכיסאות תיאטרון ביוון העתיקה, כסאות האליטות שעשויים אבן והיה לכך תיעוד.